החלטה בתיק רת"ק 46623-12-11

•  
• בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי) מיום 1.12.11, שבגדרו התקבלה תביעה שהגיש משיב 1 נגד המבקשת לקבלת החזר כספי השתתפות עצמית ששולמו על-ידו.

1.            אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: רכבו של משיב 1 היה מבוטח בחברת הביטוח המבקשת. ביום 28.5.09 היה מעורב רכבו של המשיב בתאונת דרכים עם רכב נוסף. הרכב הנוסף היה מבוטח בחברת הביטוח משיבה 2. משיב 1 הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות נגד בעלי הרכב הנוסף ונגד משיבה 2 (ת"ק 3832/09). בפסק דין מיום 16.3.10 קבע בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, כי הנזק שנגרם לרכבו של משיב 1 בתאונה הוא בסך של 4,000 ש"ח; וכי רשלנותו של נהג הרכב הנוסף, אשר הובילה לגרימת התאונה, היא בשיעור של 75% ורשלנותו של משיב 1 היא בשיעור של 25%. לפיכך, חוייבה משיבה 2 בתשלום סך של 3,000 ש"ח לזכות משיב 1.

• אחר דברים אלה, הגישה משיבה 2 תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 16512-09-09) נגד משיב 1 והמבקשת, בגין הנזקים שנגרמו לרכב הנוסף. לאחר דיון הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה, אשר לפיו ישלמו משיב 1 והמבקשת, באמצעות המבקשת, 25% מסכום התביעה בסך של 3,867 ש"ח לטובת משיבה 2. ביום 13.7.10 ניתן להסדר הפשרה תוקף של פסק דין. משיב 1 טען, כי לא נכח בדיון שהתקיים ולא היה מעורב בהסכם הפשרה.
• ביום 7.10.10 פנתה המבקשת למשיב 1 בדרישה לתשלום סך של 1,153 ש"ח בגין השתתפות עצמית. משיב 1 שילם את הסכום האמור, ואחר הגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות להשבת סכום זה, הוא ההליך נושא בקשת רשות הערעור. לטענת משיב 1, היה עליו לשלם רק 25% מתוך דמי ההשתתפות העצמית, ולא את מלוא הסכום. המבקשת הסכימה כי משיב 1 זכאי להחזר 75% מדמי ההשתתפות העצמית, אלא שלגישתה משיבה 2 היא אשר צריכה לשאת בתשלום ההחזר.

2.            בית משפט קמא מצא, כי הסכם הפשרה שאושר הוא פסק דין חלוט, אשר הסדיר את חבויות חברת הביטוח זו כלפי זו. על כן, משיבה 2 אינה חבה בכל סכום כלפי המבקשת או כלפי משיב 1. בנוסף, הואיל ומשיב 1 לא היה צד להסכם הפשרה שנחתם, ושאלת דמי ההשתתפות העצמית שהוא נדרש לשלם לא הוסדרה בגדרו, הרי שעל המבקשת להשיב לו את דמי ההשתתפות העצמית שגבתה ביתר בסך של 865 ש"ח. בסיומו של פסק הדין ציין בית משפט קמא, כי ההתנהלות של המבקשת כלפי משיב 1 "ראויה לכל גינוי", כיוון שחתמה על הסכם פשרה בלא ידיעת מבוטחה; גבתה ממנו דמי השתתפות עצמית ביתר ולא השיבה לו את הסכום שנגבה ביתר גם לאחר שהודתה שלא אמורה הייתה לגבותו; ועורך הדין מטעמה אף איים, כפי שנאמר, על משיב 1 לאחר הגשת התביעה. בנוסף על החזר הכספים שנגבו ביתר פסק בית משפט קמא, כי המבקשת לשלם למשיב 1 סך נוסף של 1,000 ש"ח בגין הפסד ימי עבודה, טרחה ועוגמת נפש, וכן 50 ש"ח אגרת בית משפט. בסך הכל הצטבר הסכום שנפסק לזכות משיב 1 כדי סך של 1,915 ש"ח.

3.            מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה טענה המבקשת, כי לא היה בסיס לקביעותיו העובדתיות של בית קמא בדבר האופן בו נהגה המבקשת כלפי משיב 1. המבקשת הדגישה כי בפני בית משפט קמא לא נשמעו עדויות, ועל כן הבסיס היחיד לקביעות בית המשפט בהתייחס לאופן התנהלות המבקשת נעוץ בגרסתו של משיב 1, אשר בקשר אליה הוא לא נחקר. כן הוסיפה המבקשת כי נציג מטעמה לא נשמע, ולכן לא ניתנה לה הזדמנות להזים את טענות משיב 1, אלא במסגרת כתב הגנתה. לגישתה, לא ראוי להותיר על כנו פסק דין, שבו קביעות חמורות כל כך נגד חברת ביטוח, שהיא "שחקן חוזר" בבית המשפט לתביעות קטנות. לגוף העניין טוענת המבקשת, כי היא לא הודתה בכך שדמי ההשתתפות העצמית אמורים היו להיות בגובה של 25% בלבד, אלא כי התובע זכאי להחזר בשווי 75%, אך זאת מחברת הביטוח של הרכב הנוסף. לטענתה, דמי ההשתתפות העצמית אינם נגזרים מקביעת שיעור האחריות, ובכל מקרה היא זכאית לקבל את הסכום ההשתתפות העצמית במלואו.

4.            לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלא צורך בתשובה.

• המבקשת אינה חולקת על כך שמשיב 1 זכאי להחזר של 75% מדמי ההשתתפות העצמית ששילם. בית משפט קמא מצא, כי לא ניתן להשית סכום זה על משיבה 2, כיוון שהסדר הפשרה שנחתם בינה לבין המבקשת הוא פסק דין חלוט, המסדיר את כל חבויות חברת הביטוח זו כלפי זו. המבקשת לא חלקה על קביעה זו. יוצא איפוא, כי המבקשת אינה מלינה על תוצאת פסק הדין, אלא אך על הביקורת שנמתחה על דרך התנהלותה.

5.            אף כי תתקבל הטענה כי בית משפט קמא ביקר את התנהלותה של המבקשת ללא ביסוס בחומר שהובא בפניו, אין בדברי ביקורת אלה כדי לשנות מן התוצאה המשפטית. בית משפט קמא לא ביסס את הכרעתו על התרשמותו מדרך התנהלותה של המבקשת, אלא על חלוקת האחריות בקשר לתאונה כפי שנקבעה בפסק הדין מיום 16.3.10; על הסדר הפשרה שנחתם בין המבקשת לבין משיבה 2, אשר הסדיר את חבויות חברות הביטוח זו כלפי זו, ולו ניתן תוקף של פסק דין ביום 13.7.10; ועל כך שהמבקשת לא חלקה על זכותו של משיב 1 לקבל החזר של 75% מדמי ההשתתפות העצמית ששילם.

6.            כלל הוא כי אין להיעתר לבקשת למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, אלא כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה (בר"ע (ירושלים) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א (3) 309, 314-315; בר"ע (ירושלים) ארקיע קווי תעופה ישראלים בע"מ נ' קורח, פורסם במאגרים, 3.4.08). בנסיבות שבהן לא מבוססת ההכרעה המשפטית על דברי הביקורת שהושמעו כנגד המבקשת, הרי שאין הם בבחינת "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה", אף שאי הנוחות של המבקשת בקשר אליהם מובנת. אין די בתרעומת זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אחר שתאונת הפח נושא הבקשה, אשר גרמה לנזקים כספיים בהיקפים מוגבלים ביותר, העסיקה זה מכבר שלוש ערכאות משפטיות במשך שלוש שנים.

7.            אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

• משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד בשבט תשע"ב, 7 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.

•  
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: